על גופתי

"הבל היופי, שקר החן. זה שקר, החן! כי מה זה חן? ביני ובינכן, חן- ״זו המצאה של מכוערות״, זה להיות אשת המערות.  חן- זה כשיש הרבה תו כן, אבל אין תוכה כברה
כי בחוץ – היא פשוט מכוערה.
(מתוך המחזה "על גופתי")

רעיון וליווי | חגי לובר
כתיבה | אורית ליכטנשטט
בימוי | אילת סטולר
משחק | שרון ונצובסקי שבצ'נקו, הילה חן, מורן אלון רוה
מוזיקה | גל לב
כוראוגרפיה | מעיין אלן
תפאורה ותלבושות | עדיאל אריאל
זמן ההצגה | כשעה
שפה | עברית

על ההצגה

היופי קיבל מאז ומעולם מקום מכובד ומרכזי ביהדות. ידוע כי האימהות היו יפות ("אישה יפת תואר ויפת מראה היא"). לו היה היופי דבר פסול, לא היה העיסוק בו רב כל כך. אמת, קבעו המפרשים כי מדובר ביופי פנימי ולא חיצוני, ובכל זאת, "אין המקרא יוצא מידי פשוטו".

פולחן הגוף התקיים מאז ומעולם כמו גם הרצון להסתיר פגמים. ידוע כי "מראה טבעי" הוא כזה שצריך לעבוד עליו קשה מאוד. מכבסת מלים שלמה נולדה לצורך תיאורה מי שאינה "יפה" כמקובל.

בימנו אנו, "דימוי גוף" הפך שם קוד לפעולה שמעסיקה את כולנו. בעידן הרשתות החברתיות, מדובר בתופעה שלא ניתן להתעלם ממנה או להקטינה. העיסוק בחיצוניות, כשהופך אובססיבי, בשימור מיתוס היופי, מכלה כל חלקה טובה.

"על גופתי" הינו מופע סאטירה חברתית הבא למתוח את הקצוות ולבחון עד לאן יכולה לקחת אותנו הסגידה ליופי והניסיון להגיע ל"מושלם", לדבר שאינו קיים. מה עלול לקרות לנערה, ככל הנערות, נבונה, נאה, מוצלחת, כשהיא נשאבת, בעל כרחה, אל העיסוק הבלתי נגמר בגופה ובמראה, בתוך עולם הרשתות החברתיות ודרישותיו הבלתי מתפשרות.

המחזה משלב ספוקן וורד, שירה, חריזה והרבה הרבה הומור עצמי ומבקש מהצופים והצופות להסכים לבחון מחדש את עצמנו, מול המראה.